כשהיינו ילדים, היו לנו חיילי צעצוע ושאר בובות. כשגדלנו, עברנו לשחק בסימס ומגוון של משחקי תפקידים (בין אם במחשב או בנייר), ועכשיו.. ובכן, עכשיו נראה שיש לנו את גיבור הגיטרה (לא להתבלבל עם גיבור סברינה - זה דבר שונה לחלוטין).
ממעבר מהיר על רשימת הצעצועים והמשחקים השונים שציינתי כאן, ניתן להבחין במספר קווי דמיון ביניהם- קודם כל, המשותף הראשון לכל המשחקים הוא שאפשרו לנו, כמו כל משחק ראוי לשמו, לברוח מהחיים האפורים שלנו אל תוך עולם מקביל ושונה, בו אנחנו שולטים כיד הדמיון. כמו כן, ככל שהתקדם הזמן, כך השתכללו גם אמצעי הבידור (או במילים אחרות- הטכנולוגיה), והפכו לאינטראקטיבים, גדולים ונוצצים הרבה יותר. אך לא די כאן! שכן, עם הזמן הבינו היצרניות את הבסיס לכל חברה קפיטליסטית-עולמית מצליחה: אם יש לך מוצר מצליח ביד, פשוט תמשיך לייצר לו עוד ועוד העתקים והמשכים.
אם עדיין לא הבנתם, נסו רגע לחשוב על סדרת משחקי הסימס- משחק אשר התחיל עם ביקורות מעולות, ולמרות שכבר בהתחלה טענו הספקנים שהוא ילדותי מדי, בסופו של דבר הוא נחשב ללא פחות ממהפכני לזמנו, ושבר הרבה מאוד קופות בדרך (באנגלית זה נשמע יותר טוב). אך עם הזמן התרגלנו לרעיון, ולאחר שצצו לז’אנר החדש הזה לא מעט חיקויים (שסה”כ היו דיי גרועים), נראה היה שבסופו של דבר הוא מתחיל להמאס על השחקן/ית הממוצע. אך האם דבר זה הפריע לחברה המשווקת אותו לדחוף לנו עוד ועוד תוספות? חס וחלילה! התוספות פשוט המשיכו להגיע, בזו אחר זו, עד שזה כבר הגיע לרמות מגוחכות. שהרי כל עוד יש מי שיקנה את הזבל שלך, איזו סיבה תגרום לך להפסיק לייצר אותו?
ובכן, אני חושש שאנו עומדים לצפות בתהליך דומה גם בסדרת משחקים נוספת - והיא, כמובן, Guitar Hero. לאחר ההכרזה על משחק המשך חמישי (או יותר?) בתוך פחות משלוש שנים, משהו הדליק אצלי נורה אדומה.
אני מודה, לא יצא לי עדיין לנסות את המשחק בעצמי - ולא כי אני סולד ממנו (בניגוד ל- DDR שהגיע קצת לפניו, וכיום בעיקר גורם לאנשים מבוגרים להביך את עצמם במקומות ציבוריים) או מתנגד לרעיון שעומד בבסיסו, חס וחלילה, אלא פשוט כי.. אתם יודעים, היו דברים חשובים יותר. אפילו יותר מכך- אין לי ספק שאכן מדובר בקונספט חדש שלא נראה כמותו בעבר, ובשילוב עם קלאסיקות רוק מהעשור שבו נולדתי, הרי שזה הדבר הראשון שיגרום לאנשים כמוני רק לבזבז עליו עוד ועוד מזומנים. אבל עדיין- כל כך הרבה המשכונים בתקופה כל כך קצרה? בתור מתבונן מהצד, אני לא יכול שלא לקבל את התחושה שלוקחים את אותה התבנית בדיוק, ומחילים אותה בכל פעם על שירים אחרים, בצבעים אחרים - ללא שום חידוש אחר.
כמובן שמכאן אפשר רק להתדרדר, כאשר מצד אחד נותקף בעוד ועוד תוספות למשחק המקורי, ומצד שני תפתח עלינו חזית של חיקויים מוזרים - ממש כמו שקרה במקרה של סימס.
הייתי נותן כאן דוגמאות פרי דמיוני, החל מרס”ר-הירו (תוציא דיסקית, תצדיע, שמאל ימין שמאל.. קצת מזכיר את DDR כשחושבים על זה) דרך פייסבוק-הירו (פוק, פוק, קבל הזמנה, תוסיף חבר!), ועד לתכנות-הירו (קומפייל, באג, באג, ברייקפוינט, רוץ!), אבל החבר’ה המעולים של Penny Arcade כבר המחישו את זה בצורה מצוינת:
ואם כבר מדברים על הנושא- אני היחיד ששם לב שמרמים אותנו כאן כפליים? שהרי כל הקונספט של גיטרה מיוחדת, שעושה צבעים ובלאגנים בכל היקום כבר הוצג לנו לפני עשור או שניים, בסדרת האנימציה הידועה “ניצי הכסף”. כן כן, אני מדבר על אותו קאובוי שנוי במחלוקת, אשר לא רק הטיס את החללית כאשר הוא לובש חליפת ברזל (צמודה מדי?), אלא גם הנעים את זמנם בנגינה על גיטרה צבעונית. לא יודע מה איתכם, אבל אני כבר מריח תביעה, וקאמבק של עוד סדרה משובחת מהאייטיז.
אם כן, מה זה אומר עלינו? האמנם חזו “ניצי הכסף” את ההשלכות הקטסטרופליות של הקונסולות על חיינו? האם עתיד האנושות תלוי במבוגרים אשר מקפצים אל מול אורות מרצדים, בעודם לוחצים על כפתורים במהירות בלתי נתפסת? האם יתפתחו הסימולטורים החדשים האלו גם מעבר לעולם המוזיקה הנוצץ? האם מתישהו נפסיק להנות מדברים מגוחכים כל כך, ונעדיף את הדבר האמיתי? ואולי זה פשוט עניין של גיל?
אין לי ממש תשובות לשאלות אלו, אך כמו הרבה תהיות חשובות בחיים המודרניים - סאות’ פארק סיכמו זאת בצורה טובה מאוד, כפי שניתן לראות בקטע הבא (מתוך פרק שלם שעוסק בנושא):
.
.
.
.
.
עדכונים בדוא"ל
רסס פוסטים
תגיב, תהיה מגניב!